פסק-דין בתיק ע"א 3203/04

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת ד' מארק-הורנצ'יק) מיום 4.8.04 (ת"א 168224/02) שבו דחה בית המשפט תובענה שהגישו המערערים נגד המשיבה להשבת סך 230,000 ש"ח ששילמו למס רכוש.  

1.         רקע

(א)                הקרקע הידועה כחלקה 572 בגוש 6145 בגבעתיים (להלן: " הקרקע") היא בבעלותה של המשיבה קרן קיימת לישראל ומנהל אותה מטעמה מינהל מקרקעין ישראל (להלן: " המשיבה").  המנוחים דב ואסתר ריישר ז"ל (להלן: " המנוחים") שטענו לזכויות חכירה בקרקע נפטרו ויורשיהם, בכל הנוגע לזכויותיהם בקרקע, הם שלושה (בחלקים שווים) - בנותיהם מרים פרידמן ואסתר ריישר ונכדם שמואל ריישר. המערער 2 מייצג את היורשת ריישר (ענפי) אסתר, והיורש שמואל ריישר העביר את זכויותיו בקרקע למערער 3. המערערת 1 (להלן: " המערערת") חתמה בשנים 1990-1991 על הסכמים עם יורשי המנוחים לרכישת זכויות התביעה שלהם כלפי המשיבה. המשיבה טענה כי למנוחים אין זכויות בקרקע.

(ב)                נראה שלא בכדי רכשה המערערת את זכויות התביעה של המנוחים, שהרי אלו החזיקו בקרקע תקופה ארוכה לפני התקופה הרלוונטית ואף שילמו בעבר מס רכוש בגינה. אכן התעוררה מחלוקת בין בעלי הדין באשר לזכויות המנוחים בקרקע, ובעלי הדין נהגו כראוי עת הסכימו לפשרה בדבר תשלום חלקי של דמי חכירה מהוונים נגד הכרה מלאה בזכויות החכירה של המערערים בקרקע.  

(ג)                  המערערים 2-3 הגישו תובענה נגד המשיבה, בדרך של המרצת פתיחה, להכיר  בזכויותיהם בקרקע. במסגרת הליך זה הגיעו המערערים 2-3 והמשיבה להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 8.2.94 (ה"פ 49/92 בבית משפט זה) (להלן: " הסכם הפשרה"). בהסכם הפשרה התחייבו המערערים 2-3 לשלם דמי חכירה בגין 7 השנים שקדמו לחתימת הסכם הפשרה (ס' 5 להסכם הפשרה), ולשאת בתשלום מס רכוש אם יחול (ס' 4 להסכם הפשרה). כמו כן התחייבו המערערים 2-3 לשלם למשיבה 51% מערך הקרקע בתור דמי חכירה מהוונים במקום 91% כמקובל אצל המשיבה (ס' 3 להסכם הפשרה); לית מאן דפליג שדמי החכירה המהוונים אכן שולמו. שלטונות מס רכוש חייבו את המערערים לשאת במס רכוש בעבור הקרקע לתקופה שמשנת 1991 ועד 8.2.94 (להלן: " התקופה הרלוונטית") בסכום של 230,000 ש"ח. השגה, ערר, וערעור שהגישו המערערים נגד שלטונות מס רכוש על חיובם נדחו. הערעור נדון בבית משפט זה לפני סגנית הנשיא השופטת ש' סירוטה (ע"ש 3529/98), שקבעה (בפסק דין מיום 21.11.2000) כי לצרכי מס רכוש, המערערים היו הבעלים של הקרקע בתקופה הרלוונטית, והם הנושאים בחובה לשלמו (להלן: " ההתדיינות הראשונה"). המערערים הגישו בקשת רשות לערער על פסק הדין בהתדיינות הראשונה לבית המשפט העליון, אך חזרו בהם בטרם נדונה. המערערים אכן  שילמו את דרישת מס רכוש כאמור.

(ד)                לאחר שנדחו טענות המערערים נגד שלטונות מס רכוש, הגישו הם לבית משפט קמא את התביעה נושא ערעור זה, שבה תבעו מהמשיבה להשיב להם את הסכום ששילמו למס רכוש, בטענה כי היא שחבה בתשלום מס רכוש על הקרקע עד לשנת 1994, שהרי עד לשנת 1994 ראתה עצמה כבעלת מלוא הזכויות בקרקע ודחתה את טענות המערערים לזכויותיהם בה.

(ה)                בעלי הדין קיבלו את המלצת בית משפט קמא שלא להשמיע עדים והגישו לבית המשפט הסדר דיוני (מיום 13.11.02) שעל פיו תוכרע המחלוקת על פי מסמכים בלבד. 

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)        בית משפט קמא מיקד את המחלוקת שהובאה לפניו בשאלה על מי חלה חובת תשלום מס רכוש לתקופה הרלוונטית. בתקופה הרלוונטית סירבה כזכור המשיבה להכיר בזכויות המערערים בקרקע ובכך שללה מהם לכאורה את ההנאה הימנה ומשכך התעוררה השאלה אם יש לראות את המערערים כמי שפרעו חוב של זולתם.

(ב)        תחילה קבע בית המשפט שאין חובת השבה כלפי תובע ששילם תשלום שבו הוא חייב על פי דין, ולפיכך גם אם נהנתה המשיבה מטובת הנאה מפני  שהמערערים שילמו את מס הרכוש, הרי שזכתה בה כדין.

(ג)         בית המשפט בחן את הסכם הפשרה ואת טענת המערערים שהופעל עליהם לחץ לשלם את מס הרכוש, ומצא שהמערערים התחייבו במפורש בהסכם פשרה ובחליפת מכתבים בינם לבין המשיבה לפני כריתתו,  לשלם כל חוב מס רכוש שבו הם עשויים להיות מחויבים, בין אם חיוב עתידי ובין אם חיוב שבעבר. לפיכך קבע בית המשפט שהמערערים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם, כמי שפרעו חוב זולתם, לפי סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: " חוק עשיית עושר"), ובהעדר סיבה סבירה להתנגדות לפרעון דרישת מס רכוש, לא הוכיחו זכאותם להשבה.

(ד)        לאחר מכן דן בית המשפט בשאלת מועד העברת הבעלות בקרקע מהמשיבה למערערים, וקבע שאין חולק שמלבד התקופה הרלוונטית, שילמו המערערים את תשלומי מס רכוש בגין התקופה שקדמה לתקופה הרלוונטית, למעט יתרת חוב קטנה. נוכח עובדה זו, לא מצא בית המשפט היגיון בטענת המערערים כי דווקא בתקופה הרלוונטית שבה רכשה המערערת את הזכויות בקרקע מהמערערים 2-3, לא היו המנוחים בעלי זכויות בקרקע. דווקא ההסכמים שעל פיהם הועברו הזכויות בקרקע מהמערערים 2-3 למערערת מלמדים כי במשך כל השנים היו המנוחים ולאחריהם המערערים 2-3 בעלי זכויות בקרקע.

(ה)        לבסוף דן בית משפט קמא בשאלת השתק פלוגתה לנוכח ההתדיינות הראשונה, והכריע כי אכן  כבר היה למערערים יומם בבית המשפט, הם טענו את כל הטענות שיכולים היו לטעון נגד חיובם בתשלום מס רכוש לתקופה הרלוונטית בהליכים נגד שלטונות מס רכוש, ולפיכך אין מקום לפתוח התדיינות זו מחדש. בית המשפט מצא שבענייננו מתקיימים כל ארבעת התנאים ליישום הכלל בדבר השתק פלוגתה, דהיינו הפלוגתה בשתי ההתדיינויות זהה, המערערים היו צד להתדיינות הראשונה שהוכרעה לחובתם, בית המשפט בהתדיינות הראשונה קבע ממצא פוזיטיבי, וההכרעה בפלוגתה הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהתדיינות הראשונה.

בסופו של דבר קבע אפוא בית משפט קמא כי דין טענת המערערים בעניין זהות החייב בתשלום מס הרכוש, על פי חוק מס רכוש  וקרן פיצויים, התשכ"א-1961, להידחות.

3.         הטענות בערעור

            אלו טענות המערערים:

 (א)       לא התקיימו כל ארבעת התנאים להקמת השתק פלוגתה, שכן התנאי שבשתי ההתדיינויות יהיו אותם בעלי דין או חליפיהם אינו חל במקרה דנן. כדי שאפשר יהיה להעלות טענת השתק פלוגתה נדרש תום לב מטעם הטוען, ובענייננו המשיבה חסרת תום לב שכן לאורך כל השנים טענה שהמערערים אינם בעלי הקרקע, ורק משהוגשה תביעת המערערים נגדה, טענה כי בתקופה הרלוונטית  היו הם בעלי הזכויות לצורך מס רכוש, כשהיא מתבססת על פסק הדין בהתדיינות הראשונה. כמו כן בדיני מיסים נדחה כלל השתק פלוגתה מפני תקנת הציבור המבקשת להטיל מס אמת על נישום. 

(ב)        קביעת בית המשפט בהתדיינות הראשונה שהמערערים היו בעלי הזכויות בקרקע בתקופה הרלוונטית, לצורך מס רכוש, נוגעת רק למערכת היחסים שבין המערערים לשלטונות מס רכוש, ואינה נוגעת ליחסיהם עם המשיבה.

(ג)         הסכם הפשרה קובע כי המערערים ישאו רק במס רכוש עתידי, דהיינו מיום 8.2.94, והתחייבות זו אינה חלה על חובות עבר. אין לראות במכתב ב"כ המערערת מיום 28.6.93 (מוצג ד' למוצגי המשיב) שבו נכתב כי המערערת (באמצעות מר אבירם דולינגר) תסכים לשאת בחוב מס הרכוש ובלבד שמינהל מקרקעי ישראל יסייע בידה להפחית את שיעור החוב, הודאת בעל דין המחייבת את המערערים בתשלום מס רכוש. מכתב זה הוא חלק ממו"מ שניהלו בעלי הדין, ואינו חלק מההסכמות הסופיות שאליהן הגיעו ושבאו לידי ביטוי בהסכם הפשרה.